תמונת קנבס בגודל 60 על 90 ס"מ תלויה בסלון כבר שמונה חודשים. מרחוק היא נראית בסדר, אבל מקרוב אפשר לראות שהבד גלי קלות בפינה הימנית התחתונה, ובקצה העליון נחשף פס לבן דק שלא היה שם ביום ההתקנה. הבד לא נקרע - הוא פשוט התרפה.
זה כמעט תמיד סימן לשלושה כשלים שקורים יחד: בד קל מדי, מסגרת מתיחה מעץ לא מיוצב, ומתיחה ידנית בלי אפשרות לכיול מחדש. תמונות קנבס איכותיות מזוהות לפי ארבעה פרמטרים מדידים - משקל בד של 340 עד 450 גרם למ"ר, מסגרת מתיחה בעומק 2 עד 4 ס"מ עם טריזי כיוונון בפינות, דיו פיגמנטי ולא דיו על בסיס צבען, וציפוי הגנה שנמרח אחרי ההדפסה.
המדריך הזה מפרק את ארבעת הפרמטרים, משווה בין קנבס לבין הדפס על נייר מאחורי זכוכית ולבין משטחים קשיחים, ומסמן במפורש את המצבים שבהם קנבס הוא הבחירה הלא נכונה. הוא מיועד למי שקונה תמונה גדולה לקיר ורוצה לדעת מה הוא מקבל, ולא רק כמה זה עולה.
תמונות קנבס מודפסות ישירות על בד ארוג, בלי זכוכית ובלי שכבת מגן קשיחה מעל. הבד עצמו בא בשלוש משפחות: כותנה מלאה, פוליאסטר מלא, ותערובת של השניים.
כותנה נותנת את המרקם הקרוב ביותר לבד ציור מסורתי ואת הגימור המט העמוק ביותר, אבל היא סופגת לחות ולכן רגישה יותר לשינויי מתיחות. פוליאסטר יציב הרבה יותר בשינויי לחות וטמפרטורה ומחזיק מתיחה לאורך זמן, אבל המרקם שלו אחיד ומעט תעשייתי. תערובת של כותנה ופוליאסטר היא הבחירה הנפוצה בהדפסה מסחרית כי היא מנסה לקחת את היציבות של האחד ואת המראה של השני.
הבד לא מגיע חשוף למדפסת. יש עליו שכבת פריימר לבנה שקובעת עד כמה הצבע יישב על פני השטח במקום להישאב פנימה, וזו אחת הסיבות שאותו קובץ בדיוק יוצא רווי יותר על בד אחד וכהה ודלוח על אחר.
הפרמטר החמישי אינו נראה לעין אבל קובע הכל: התאמת הפרופיל הצבעוני לבד ולדיו הספציפיים. בד קנבס לא מסוגל להציג את אותו טווח צבע כמו נייר Fine Art חלק, ולכן קובץ שנשלח בלי המרה נכונה מגיע רווי מדי בכהים ואפור מדי בגוונים בהירים. תהליך ההדפסה המלא מוסבר בעמוד הדפסות אמנות.
זו ההשוואה הרלוונטית ביותר: תמונות קנבס והדפסים על נייר במסגרת מתחרים על אותו קיר ועל אותו תקציב.
| פרמטר | תמונת קנבס | הדפס על נייר במסגרת |
|---|---|---|
| החזר אור | אפס - אין זיגוג | 8 אחוז בזכוכית רגילה, פחות מאחוז במוזיאלית |
| רזולוציית פרטים | בינונית - המרקם בולע קווים דקים | גבוהה - שומרת פרטים עדינים |
| נפח על הקיר | נוכחות פיזית של 2 עד 4 ס"מ | שטוח, עם גבול ברור |
| הגנה מ-UV | חלקית, דרך הציפוי בלבד | מלאה, דרך זיגוג מוזיאלי |
| משקל ל-70 על 100 ס"מ | קל, פחות מ-2 ק"ג | כבד, מעל 8 ק"ג עם זכוכית |
| עלות מסגור | כלולה במתיחה | תוספת נפרדת |
הבחירה נופלת כמעט תמיד על אחד משני שיקולים. אם בקיר יש חלון גדול או ספוטים מכוונים, קנבס מנצח בלי תחרות כי אין בו משטח שמחזיר אור. אם היצירה מכילה פרטים דקים - טקסט, קווי רישום, מרקמי צילום עדינים - נייר מאחורי זכוכית מנצח, כי מרקם הבד פשוט מוחק חלק מהמידע הזה.
יש גם שיקול משקל שנוטים לפספס. הדפס בגודל 70 על 100 ס"מ עם זכוכית שוקל מעל 8 ק"ג ודורש עיגון רציני בקיר גבס, ואילו אותו גודל בקנבס שוקל פחות מ-2 ק"ג ונתלה על וו רגיל.
קנבס אינו האפשרות היחידה שמוותרת על זכוכית. הדפסה ישירה על זכוכית, אקריל, אלומיניום או עץ נותנת גם היא משטח אחד ללא מסגרת, אבל בהתנהגות שונה לגמרי.
זכוכית ואלומיניום מייצרים חדות גבוהה וצבע רווי, ומתאימים לצילום עכשווי ולחללים מודרניים - במחיר של החזר אור במקרה של זכוכית, ושל משקל גבוה בשני המקרים. קנבס נותן את הקוטב ההפוך: מט מוחלט, מרקם, אפס החזר, וחדות נמוכה יותר. עץ נמצא באמצע, עם מרקם טבעי שמשתלב בדימוי. ההשוואה המלאה בין המשטחים מופיעה בעמוד חומרים קשיחים.
הכלל המעשי: ככל שהדימוי צילומי וחד יותר, משטח קשיח משרת אותו טוב יותר. ככל שהדימוי ציורי, מרוכך או מבוסס מרקם, קנבס משרת אותו טוב יותר.
הקצה של תמונת קנבס הוא החלטה בפני עצמה, והוא משנה את המראה יותר ממה שנדמה.
גלישה מלאה מקפלת את הדימוי עצמו סביב עומק המסגרת, כך שגם מהצד רואים המשך של התמונה. זה הגימור הנפוץ ביותר, והוא דורש שהקובץ יכיל שוליים נוספים של 4 עד 5 ס"מ מכל צד מעבר לגבול הדימוי המיועד. בלי השוליים האלה מאבדים חלק מהתמונה בקיפול.
קצה לבן או שחור משאיר את הדימוי בחזית בלבד וצובע את הצדדים בצבע אחיד. זה הפתרון כשאסור לאבד שום חלק מהקומפוזיציה - למשל בצילום שבו הדמות קרובה לקצה.
מסגרת צפה מוסיפה פרופיל חיצוני עם מרווח אוויר של 1 עד 1.5 ס"מ סביב הקנבס, כך שנראה כאילו הבד מרחף בתוך המסגרת. זה הגימור שהופך קנבס מוצר מדף למשהו שנראה כמו עבודה בגלריה, והוא מתאים במיוחד לעבודות מעל 60 ס"מ. אפשר לראות את אפשרויות הגימור בעמוד מסגור וחיפוי.
יש ארבעה מצבים שבהם תמונות קנבס הן הבחירה השגויה, ועדיף לדעת אותם לפני ההזמנה.
הדרישה הנפוצה של 300 DPI שייכת להדפסה על נייר חלק. על קנבס, שבו מרקם הבד עצמו מגביל את החדות הנקלטת, 150 עד 200 DPI במידה הסופית נותנים תוצאה זהה לעין - כלומר קובץ של כ-4,000 על 6,000 פיקסלים מספיק בהחלט להדפס בגודל 70 על 100 ס"מ.
מה שכן קריטי הוא שלושה דברים אחרים: שוליים של 4 עד 5 ס"מ לגלישה, קובץ בפרופיל צבע מוגדר ולא בפרופיל אקראי של מצלמה, ובדיקה של הפינות - כי כל אלמנט שנמצא בטווח של 5 ס"מ מהקצה עלול להתקפל אל הצד.
שתי תמונות קנבס, אחת טובה ואחת גרועה, נראות כמעט זהות בשבוע הראשון. ההבדל מתגלה אחרי שנה: הבד הכבד עם מסגרת מיוצבת וטריזים נשאר מתוח, הדיו הפיגמנטי עם הציפוי שומר על העומק בכהים, והגימור הנכון בקצה עדיין נראה מכוון ולא מקרי. הבד הקל עם דיו על בסיס צבען מתרפה, מאבד רוויה, וחושף פס לבן בקצה.
לפני שמזמינים, שווה לבדוק שלושה מספרים מול הספק: משקל הבד בגרמים למ"ר, עומק מסגרת המתיחה, וסוג הדיו. שלושת המספרים האלה מסבירים כמעט את כל פער המחיר בשוק. סטודיו SBY, מעבדה מוסמכת Master Printer מטעם Canson שפועלת מ-1998, מבצע התאמת פרופיל צבע לכל שילוב של בד ודיו במקום להדפיס כל קובץ באותה הגדרה, ואפשר לשלוח פנייה עם הקובץ והמידות כדי לקבל התאמה לפני ההדפסה.
קיר ריק סובל תמונה בינונית בלי להתלונן. הקיר לא יגיד כלום גם כשהבד יתרפה. מי שיראה את זה כל יום, בכל פעם שייכנס לחדר, הוא זה שהזמין אותה.
